הגעתי לפגישות נטולת ציפיות, אבל בהחלט עם כוונה לנסות. הפגישות הראשונות היו של היכרות, ואז התרחישים שאני מביאה פתאום מתחברים לחוויות שלי בעבר הרחוק.
אוקי, ממשיכים. ואז פירוש חלומות שגם הם משקפים הרבה רגשות שלי.
„אז איך אני מיישמת?״„את רק צריכה להתבונן.״
להתבונן? לא תודה, אני מעדיפה להדחיק. ואז אני מגיעה לפגישות עם תחושה שאני לא מספקת את הסחורה, לא מעניינת, לא מספיק בעייתית, ולא מיישמת עבודה בין לבין.
איכשהו הצלחתי לשתף את נתי, אולי כי הוא גרם לי להרגיש שהוא לא יעזוב אותי אם אכעס או אתלונן.
„את לא צריכה לספק את הסחורה, פשוט תהיי. מקסימום נשתוק.״
אוקי, קצת הוקל לי. בין הפגישות התחלתי לשים לב לדברים שגורמים לי לכעוס או לבכות. רגע, למה אני מגיבה ככה?
אחרי תקופה, שמתי לב שאני מצליחה להבין למה אני מגיבה כמו שאני מגיבה, בלי לתמלל בקול. אני מצליחה לעשות את זה בראש. ואני נרגעת.
פתאום אני מבינה שהיום אני מישהי אחרת ממי שהייתי. האנשים שמקיפים אותי הם אחרים והתרחישים שונים. העבר לא משכתב את עצמו, אני פשוט מגיבה לדברים של היום כתוצאה מאיך שהרגשתי בעבר.
איזו הקלה. יש לי שליטה שמאפשרת לי לשחרר.
להיות אותנטית יותר ולהביע את עצמי מבלי לפחד לאבד את מה שיש לי, כי הקפתי את עצמי באנשים שרוצים אותי בחייהם ואפילו נהנים מחברתי. עכשיו רגוע, כי אני פחות צריכה לשמור על עצמי.
תודה לנתי ועל התהליך, שלימדו אותי לקבל את מי שאני.
